שאלות ותשובות

בעקבות הגירוש מגוש קטיף היה ברור שמעבר לצער האישי שנגרם לתושבים, יש כאן סימפטום לבעיה לאומית-תרבותית שורשית. מדינת ישראל שכחה את ייעודה. במקום שהקשר לארץ יצמיח מחוייבות ערכית עמוקה, אמון, דיבוק-חברים ואחריות ציבורית, הארץ הפכה לאיזשהו 'מוצר' שאפשר למכור ולחלק אותו לכל המרבה במחיר. ההתנתקות היתה לא רק מגוש קטיף אלא מזהות לאומית יהודית המחוברת עמוק לשורשיה המקוריים.
עקב כך הקמנו את משק 'ישועות חלוצה', כדי להחזיר למדינה את ערכיה הישראליים המקוריים. העלאת קרנה של החקלאות בתור ערך לאומי היא המפתח לתיקון שורשי של התרבות. הקשר הבלתי-אמצעי אל האדמה מקרין על כל ערכי החיים ומברר את שייכותנו הנצחית לחבל ארץ זה.

התרבות המודרנית שקועה בדמיון של 'להיות בשליטה'. גם הטכנולוגיה תורמת לתחושה שאפשר לשלוט בכל ולנהל את החיים לפי גחמותינו. החקלאי, לעומת זאת, יודע מראש שלא הכל בשליטתו אלא 'מאמין בחי העולמים וזורע'. הוא עושה כל מה שביכולתו ומשקיע את כל המאמצים, אבל בסופו של דבר יודע שהכל תלוי ברבונו-של-עולם. התפילה של החקלאי איננה 'אקט דתי' בלבד אלא חלק בלתי-נפרד מהמקצוע, פעולה מתבקשת וטבעית לחלוטין. יש בעלי-מקצוע שנדמה להם שמשכורתם מובטחת מראש ושאין ולא יכולות להיות להם בעיות פרנסה. אצל החקלאי אין מקום לדמיון זה. הוא תמיד מודע לתלותו בקב"ה.

לאחר הגירוש מגוש קטיף הציעו לנו להקים יישובים חדשים באזור שומם. קפצנו על ה'מציאה' ועל הזכות ליישב חבל ארץ חדשה לגמרי. כשהגענו היו רק דיונות אדירות של חול. היו גם שלעגו וטענו שאי אפשר להעמיד חקלאות על אדמה חולית. בסייעתא דשמיא הוכח אחרת. ארץ ישראל נותנת פירותיה בעין יפה בכל מקום! הרוח הערכית של גוש קטיף ממשיך לפעום בחולות חלוצה.